סטנדאפ רע

אין דבר מעורר מחשבתית כמו הופעת סטנד אפ גרועה. חוץ ממשה פרסטר שבאמת בא עם הקטע שלו ושם את הלב שלו (או לפחות של הפרסונה שלו על השולחן) יתר הסטנדאפיסטים שראיתי (למעט המנחה אריק זילברמן) היו עסוקים מדי בנראות שלהם מכדי להצחיק. אני חושב איך כל דבר בעולם מצחיק אותי, במיוחד עכשיו, וכמה החופש לדבר חשוב. העיר בחורף הזה יותר קשה בגלל השיפוצים, אך כישראלי אני מסתדר. משה פרסטר רוצה ולא רוצה ליצור. יותר ממפגשים סביב הספר, צריך ליצור מקלט לכתיבה, אבל הכל עולה כסף.

הסיבה שאי אפשר באמת לברוח

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיפרד ממלכודת היומיום, לגור באיזו עיירת ספר נידחת, או על גדה של נחל ולחיות מהטבע.  העניין הוא שאני יותר לא לבד בעולם, ומה שאני רוצה משנה פחות ופחות.
גם אם כבר מדברים על זה, מי יתקע לכף ידי שיהיה לי יותר זמן לעצמי? אני אהיה תלוי בסדר יום שונה, במטלות אחרות כדי להמשיך להתקיים, הדבר היחיד שאני מקווה שלא אהיה תלוי בכסף, וגם את זה אין מי שמבטיח לי. וישנו גם הניתוק מההוויה שהיא הכרחית בשביל הכתיבה, וכל זה עוד לפני שפרטנו לפרוטות מה זה אומר לחיות באירופה או במזרח ולקיים שם חיים ומחירם, אז כנראה שלא יותר מחופשה בחיים כאלה.

יום שבת

איש איננו יודע שאני כותב כאן. אולי נכנס אדם אחד לפוסט של אתמול. יש בזה אולי סוג של יתרון, עד שכל כוחי הבלוגרי יחזור אליי. אולי זה יאפשר לי גם להיות יותר כן - למרות שמתי לא הייתי כן? במיוחד בבלוגים.
יש כל כך הרבה מה לכתוב עליו, התודעה כבר מתחילה לקטלג את המציאות כראוייה לבלוג או לא.

היינו בבית של דליה, חברה של דנה בשכונה ד' הקשה. מצד אחד ישיבה מצד שני מגרש משחקים בו גירש גבר כבד גוף ילד בכללת "ילד זין בתחת", אז ידעתי שאני במקום הנכון. הם קנו את הדירה בלי משכנתא - צריך להזהר מעסקאות זולות. מצד אחד יש להם חצר, מצד שני טרמיטים, והבית עמוס לעייפה, בבגדים, בספרים, בחפצים, אפילו יותר משלנו (שכבר נראה כמו מחסן) אבל הם פתחו לקראתנו שולחן רציני, עם קרמבואים, מלונים, תה, רדבול, וכל מיני מתיקה. הם אפילו הוציאו את הילד שלהם לאימם שיהיה לנו שקט.

שוחחנו, במשך שעה וחצי כמעט. אט אט נפרשו חייהם הקשים, אותו חוסר מזל שאני מדבר עליו שאם רק מסבים את הראש הוא תופס אותך - היא למדה חינוך מיוחד, ועזבה את המקום מתוך אמונה בקארמה או אורה, שלא רצתה שדבק בבנם. הוא עבד בשני מקומות, פוטר מאחד וכעת גם השני בקשיים, עם מות אב הבית שהיה הלכה למעשה אב בית במלוא מובן המילה, לאחר שמת בחטף מהתקף לב, איש לא מוצא במקום את ידיו ורגליו והמכללה בה הוא עובד עלולה להיסגר. הם יצאו למין טיול "כוכב" בחגים, שבמהלכו כיסו את כל מערב אירופה חוץ משוויץ וצרפת, טיולים מאורגנים שיצאו מפראג, אופציה שהיא טובה להם דוברי האנגלית והרוסית ותהיה יותר קשה עם דנה. בהשוואה לארצות המזרח, הם מתארים את האירופאים כקרים ונוקשים, אבל יכול מאוד להיות שדווקא רוסיותם במקרה זה עמדה להם לרועץ. ואז הטלפון צלצל, והם הביאו את ילדם, שפחד מאוד למראינו וכל הזמן ביקש להיות על ידי אביו, ולעשות דברים של מבוגרים כמו לשתות תה ולשחק בפלאפון, על אף קריאתה החוזרת ונשנית של דליה להציב לו גבולות. היא אמרה שהגן קילקל אותו. האם כזה יכול להיות ילדנו? האם אצטרך לשכור לו מעין אומנת כדי שאוכל לעבוד?

אגב לעבוד, לא עבדתי כל היום ולא הדלקתי את הפלאפון, הגבתי בפייסבוק ודומה שאיש לא הרגיש בחסרוני. גם ישנתי עד מאוחר, אבל לא אוכל להמשיך כך, צריך לחזור לתרמית הפונזי שהיא חיי.

אני חייב לכם, מי שלא תהיו גם את סוף יום שישי, דוד אסף אותי מתחת לגשר, הצעתי שנלך למופע שאחי פרסם בפרופיל הפייסבוק שלו, הוא לא הופיע, מסתבר שהמופיעים היו תלמידי שנה ג' וזה היה המופע שאימי גם בחרה לראות, עם הגולדנים והרזים, אלא שהוא שמח לקראתנו ואף קנה בכספו את הכרטיס בשבילנו וכולנו מילאנו את שורה 9. ניסיתי לומר לו שמוזר לי שלא דיבר איתי על בחירתו בתיאטרון, והוא לא הבין, או סירב להבין ואמר "אנו מדברים עכשיו רק שאין זמן".

חזרתי

אני גיליתי שיש את האפליקציה לבלוגים בפלאפון והחלטתי לחזור. האמת היא שכרגע אני זקוק להסחת הדעת. אני יושב ברכב מחניק שנע במהירות מטורפת בכיוון באר שבע. במקום לשבת לארוחת ערב עתירת בשרים בביתם המפנק של מיה ובן זוגה (שאולי היה תורם לי גם כמה שקלים לקמפיין) אני נוסע עם אבא-ספורט שאסף את בנו מאימון ובארבעים הדקות האחרונות טחן לו את השכל. סוף סוף הוא גם הדליק רדיו ומזגן. שילמתי עבור התענוג 25 שקלים, ובסופו של דבר אני מבין שהבעיה בלתפוס טרמפים בקבוצה היא שלא ברור מה מעמדי וזכויותי והלוואי שמישהו היה מנסח משהו. האם הדלקה של מזגן היא במסגרת רשימת הזכויות? האם מותר לי לפתוח חלון? האם מותר לי לבקש שלא ייסע 130 כל הדרך? צריך לברך הגומל בסוף אם חיללתי שבת? עוד חצי שעה לנסיעה אלוהים. ברדיו אביתר בנאי עם "חושך שבטו שונא בנו" עוד שיר שפיספסתי בדיאטת אמצעי התקשורת של החיים עם דנה. המחוג נוטה כבר ל140. אם הוא יקבל קנס אני אמור להשתתף? בא לי כבר לא לצאת מתל אביב לעולם.
איך התחיל היום הזה?
קמתי בשבע נמרחתי עד שמונה וחצי, הגעתי לקפה הנרייטה כדי לגלות שגם יהודה ניב איחר. הוא ישב שם עם אדם שהתגלה כמבריק, איזה יזם שכתב ספר שנועד לחשוף את האמת על דוד המלך (אנחנו כבר בקריית גת מה הועילה לו כל המהירות? הוא חסך שמונה דקות?) הוא הזמין קרוק מדאם והתעלם מהירקות. אני הזמנתי ארוחת בוקר. יהודה ניב מסתבר שונא ירקות, אבל גם הוא יכול היה להעריך את העושר של ארוחת הבוקר שלהם (הג'י. פי. אס מראה שנגיע ליעד ב20.16. צריך רק שהמזל יהיה איתי עוד עשרים דקות כי מה היעד?  הוא התקשר לאיזו מסעדה וביטל. מדד הקריזה לא ירד בהרבה, הוא עדיין על 120) כתבתי צ'קים על 35000 שקלים בערך. היו לי רק חמישה צ'קים לפועלים אז עשיתי איזו קומבינה (השעה שמונה, דיבר עכשיו עם אישתו, מסתבר שהמסעדה הייתה נאפיס. מי מזמין מקום בנאפיס? מי עדיין הולך לנאפיס? מסתבר שהמסעדה מלאה ועדיין יש תור. זה בטח רק בבאר שבע) נתתי צ'ק אחד ללאומי. ניסיתי להסביר ליזם שאחרי "אלוהים יודע" ו"הממלכה" של אמיר אור אין עוד טעם בספרים על דוד המלך. הוא ניסה להוכיח לי שיש, הוא שואף לסרט, אמר שיעשה איתי הצגה. אני חושב שאפשר לומר שבכל שלב של עשייה אמנותית נוסף עוד אפס לתקציב ההפקה. אם ספר עולה בסביבות 10000 עד 15000, הצגה היא כבר 50000 עד 200000 וקולנוע 500000 עד 5000000 במיוחד סרט תקופתי. לגבי סרטון הגיוס הצעתי להם כמה עצות טובות. צר לי שהסרט שלי לא מלהיב יותר, מצד שני אני לא מאמין שצריך יותר. במילא מי שיתרום הם הקרובים לי ואני רק צריך לפענח איך להגיע אליהם.

נאלצתי לעזוב את המסעדה, לא בלי הסבר איך עובדת מערכת כיפת ברזל (מה שמותר לספר) מסתבר שהיא לא פוגעת ישירות ברקטה המשוגרת, אלא כמו הצרפתים במונטי פייתון, משתינה בכיוון הכללי של הרקטה על מנת להסיט אותה ממסלולה באופן מחושב. שרביט קסמים תעשה את זה לטילים בגודל בינוני, ויש מערכת שלא מדברים עליה לטיךים בגודל גדול (חץ?). המסעדה המתה אדם ונאלצתי לעזוב אותה כי  הגיעה רינה עם הכלב שלה שהתגלה כסימפטי ביותר. אומנם הייתה לנו רק שעה אבל עברנו על עשרים עמודים ("בחור, הגענו" תודה לאל. מתחת לגשר רגר. הביצים קופאות) ואז ירדן איחרה בכמה דקות וראיתי קול קורא בעוצלי של תיאטרון הפרינג' בב"ש שמילוייו המסורבל ארך שעה אבל הצלחנו לתכנן עוד מערכה (הפעם הטור דה פורס היה שלה) והצלחתי להגיע בשתיים לסאגה המתמשכת של השקת הספר של מירי גלעד, וכשזה הסתיים עשיתי עיסקה סיבובית וחומוס איתו, וחיכיתי בביתו לטרמפ והחלפתי שנינויות עם דפי אישתו והיה נחמד ועכשיו אוספים אותי. האם אספיק לערב עם איתי? בספק.