איש איננו יודע שאני כותב כאן. אולי נכנס אדם אחד לפוסט של אתמול. יש בזה אולי סוג של יתרון, עד שכל כוחי הבלוגרי יחזור אליי. אולי זה יאפשר לי גם להיות יותר כן - למרות שמתי לא הייתי כן? במיוחד בבלוגים.
יש כל כך הרבה מה לכתוב עליו, התודעה כבר מתחילה לקטלג את המציאות כראוייה לבלוג או לא.
היינו בבית של דליה, חברה של דנה בשכונה ד' הקשה. מצד אחד ישיבה מצד שני מגרש משחקים בו גירש גבר כבד גוף ילד בכללת "ילד זין בתחת", אז ידעתי שאני במקום הנכון. הם קנו את הדירה בלי משכנתא - צריך להזהר מעסקאות זולות. מצד אחד יש להם חצר, מצד שני טרמיטים, והבית עמוס לעייפה, בבגדים, בספרים, בחפצים, אפילו יותר משלנו (שכבר נראה כמו מחסן) אבל הם פתחו לקראתנו שולחן רציני, עם קרמבואים, מלונים, תה, רדבול, וכל מיני מתיקה. הם אפילו הוציאו את הילד שלהם לאימם שיהיה לנו שקט.
שוחחנו, במשך שעה וחצי כמעט. אט אט נפרשו חייהם הקשים, אותו חוסר מזל שאני מדבר עליו שאם רק מסבים את הראש הוא תופס אותך - היא למדה חינוך מיוחד, ועזבה את המקום מתוך אמונה בקארמה או אורה, שלא רצתה שדבק בבנם. הוא עבד בשני מקומות, פוטר מאחד וכעת גם השני בקשיים, עם מות אב הבית שהיה הלכה למעשה אב בית במלוא מובן המילה, לאחר שמת בחטף מהתקף לב, איש לא מוצא במקום את ידיו ורגליו והמכללה בה הוא עובד עלולה להיסגר. הם יצאו למין טיול "כוכב" בחגים, שבמהלכו כיסו את כל מערב אירופה חוץ משוויץ וצרפת, טיולים מאורגנים שיצאו מפראג, אופציה שהיא טובה להם דוברי האנגלית והרוסית ותהיה יותר קשה עם דנה. בהשוואה לארצות המזרח, הם מתארים את האירופאים כקרים ונוקשים, אבל יכול מאוד להיות שדווקא רוסיותם במקרה זה עמדה להם לרועץ. ואז הטלפון צלצל, והם הביאו את ילדם, שפחד מאוד למראינו וכל הזמן ביקש להיות על ידי אביו, ולעשות דברים של מבוגרים כמו לשתות תה ולשחק בפלאפון, על אף קריאתה החוזרת ונשנית של דליה להציב לו גבולות. היא אמרה שהגן קילקל אותו. האם כזה יכול להיות ילדנו? האם אצטרך לשכור לו מעין אומנת כדי שאוכל לעבוד?
אגב לעבוד, לא עבדתי כל היום ולא הדלקתי את הפלאפון, הגבתי בפייסבוק ודומה שאיש לא הרגיש בחסרוני. גם ישנתי עד מאוחר, אבל לא אוכל להמשיך כך, צריך לחזור לתרמית הפונזי שהיא חיי.
אני חייב לכם, מי שלא תהיו גם את סוף יום שישי, דוד אסף אותי מתחת לגשר, הצעתי שנלך למופע שאחי פרסם בפרופיל הפייסבוק שלו, הוא לא הופיע, מסתבר שהמופיעים היו תלמידי שנה ג' וזה היה המופע שאימי גם בחרה לראות, עם הגולדנים והרזים, אלא שהוא שמח לקראתנו ואף קנה בכספו את הכרטיס בשבילנו וכולנו מילאנו את שורה 9. ניסיתי לומר לו שמוזר לי שלא דיבר איתי על בחירתו בתיאטרון, והוא לא הבין, או סירב להבין ואמר "אנו מדברים עכשיו רק שאין זמן".
יש כל כך הרבה מה לכתוב עליו, התודעה כבר מתחילה לקטלג את המציאות כראוייה לבלוג או לא.
היינו בבית של דליה, חברה של דנה בשכונה ד' הקשה. מצד אחד ישיבה מצד שני מגרש משחקים בו גירש גבר כבד גוף ילד בכללת "ילד זין בתחת", אז ידעתי שאני במקום הנכון. הם קנו את הדירה בלי משכנתא - צריך להזהר מעסקאות זולות. מצד אחד יש להם חצר, מצד שני טרמיטים, והבית עמוס לעייפה, בבגדים, בספרים, בחפצים, אפילו יותר משלנו (שכבר נראה כמו מחסן) אבל הם פתחו לקראתנו שולחן רציני, עם קרמבואים, מלונים, תה, רדבול, וכל מיני מתיקה. הם אפילו הוציאו את הילד שלהם לאימם שיהיה לנו שקט.
שוחחנו, במשך שעה וחצי כמעט. אט אט נפרשו חייהם הקשים, אותו חוסר מזל שאני מדבר עליו שאם רק מסבים את הראש הוא תופס אותך - היא למדה חינוך מיוחד, ועזבה את המקום מתוך אמונה בקארמה או אורה, שלא רצתה שדבק בבנם. הוא עבד בשני מקומות, פוטר מאחד וכעת גם השני בקשיים, עם מות אב הבית שהיה הלכה למעשה אב בית במלוא מובן המילה, לאחר שמת בחטף מהתקף לב, איש לא מוצא במקום את ידיו ורגליו והמכללה בה הוא עובד עלולה להיסגר. הם יצאו למין טיול "כוכב" בחגים, שבמהלכו כיסו את כל מערב אירופה חוץ משוויץ וצרפת, טיולים מאורגנים שיצאו מפראג, אופציה שהיא טובה להם דוברי האנגלית והרוסית ותהיה יותר קשה עם דנה. בהשוואה לארצות המזרח, הם מתארים את האירופאים כקרים ונוקשים, אבל יכול מאוד להיות שדווקא רוסיותם במקרה זה עמדה להם לרועץ. ואז הטלפון צלצל, והם הביאו את ילדם, שפחד מאוד למראינו וכל הזמן ביקש להיות על ידי אביו, ולעשות דברים של מבוגרים כמו לשתות תה ולשחק בפלאפון, על אף קריאתה החוזרת ונשנית של דליה להציב לו גבולות. היא אמרה שהגן קילקל אותו. האם כזה יכול להיות ילדנו? האם אצטרך לשכור לו מעין אומנת כדי שאוכל לעבוד?
אגב לעבוד, לא עבדתי כל היום ולא הדלקתי את הפלאפון, הגבתי בפייסבוק ודומה שאיש לא הרגיש בחסרוני. גם ישנתי עד מאוחר, אבל לא אוכל להמשיך כך, צריך לחזור לתרמית הפונזי שהיא חיי.
אני חייב לכם, מי שלא תהיו גם את סוף יום שישי, דוד אסף אותי מתחת לגשר, הצעתי שנלך למופע שאחי פרסם בפרופיל הפייסבוק שלו, הוא לא הופיע, מסתבר שהמופיעים היו תלמידי שנה ג' וזה היה המופע שאימי גם בחרה לראות, עם הגולדנים והרזים, אלא שהוא שמח לקראתנו ואף קנה בכספו את הכרטיס בשבילנו וכולנו מילאנו את שורה 9. ניסיתי לומר לו שמוזר לי שלא דיבר איתי על בחירתו בתיאטרון, והוא לא הבין, או סירב להבין ואמר "אנו מדברים עכשיו רק שאין זמן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה