יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

הרהור על עריכה

פעם שאלו את פרנק קאפרה - מה נותן את האיכות - את מגע קאפרה - לסרטים שלך? שאלות כאלה הן תמיד מכשילות. הוא התייחס באריכות לכל פרט ושכח את התסריטאי הקבוע שלו. לאחר פרסום הראיון התקבל תסריט ריק במשרדו, חבילה של דפים לבנים ופתק - תן את מגע קאפרה שלך לזה!

אינני אומר שזו בדיוק מערכת היחסים שישנה בין עורך וכותב - אבל עלינו להודות שאנחנו לא מושלמים. שמבט חיצוני יול לקחת רעיון טוב ולפתח אותו - לטייב אותו - להוציא ממנו את המירב.

אני עורך - ערכתי עשרות ספרים, תרגמתי שניים, ליוויתי לדפוס ספרים שלא ערכתי, שלא לדבר על דברים שליוויתי בעצה, מרחוק במידה זו או אחרת. אני מבקר, מיחצ"ן (תוך שמירה על יושרה פנימית וחיצונית) מראיין, וכותב.

אני הייתי ועודני בן ונכד, שותף סוד, יש ספרים שנכתבו רק בגלל שהייתי שם, או בגלל שהייתי היד שקשרה בין סופר ועורך, בין כותב ומו"ל. פעם אחת בחיים יצא לי לכתוב ביקורת ראשונה, תחת שם בדוי, על מישהי שהיום מועמדת לפרס ספרותי חשוב, אני כמעט ושכחתי מזה לגמרי. היא זכרה.

אני כותב - שירה ופרוזה, מחזאות ותסריטים - גם אם עדיין לא שמעתם על כלום שעשיתי - יכול להיות שעשיתי את זה בשם בדוי, יכול להיות שאינכם יודעים את מידת השפעתי על הצגה שראיתם או על ספר שקראתם, אבל היא שם והיא ישנה.

תמיד ידעתי שהספרים שעכרתי הצליחו - היום אני יודע גם כמה - אחד הסופרים שערכתי, רן ובר, כתב בתגובות שהוא מכר באופן עצמאי 2,000 עותקים מספר שערכתי ספרותית ועכשיו הוא מדפיס עוד 2,000. 2,000 - מספר עצמאי! - אני שמח שיש לי חלק בכך.

היום אני מציע את עצמי לכם - תמורת 3,000 ש"ח אני מעניק לכם 20 שעות איתי - בכל תחום של כתיבה שאני עוסק בו - בכל תחום של ייעוץ הקשור לתהליך הכתיבה - דרך הסקייפ. לפרטים צרו איתי קשר yoitamar@gmail.com

ראיון איתי באתר iwoman

http://www.iwomen.co.il/category.asp?cid=19

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012



לא כברוש/יהודה עמיחי

לא כברוש.
לא בבת אחת, לא כולי,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש.

שש עשרה שנים שאני סובב סביב הרצון להתגלות והרצון לא להתגלות. הרצון להיות באור ולהנות ממתיקות האפלולית. תמיד ידעתי שאפרוץ בבת אחת, כמו פרח חג המולד, אני יכול רק לקוות שפריחתי לא תהיה קצרה.

לא כגבר יחיד,
כבן קיש, שמצאוהו רבים
ועשו אותו למלך.
אלא כגשם בהרבה מקומות
מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי
פיות רבים להיות נשום.
כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.

מדהימה אותי האהבה שאני חווה, ואני אסיר תודה לה. ההנאה ממנה איננה כמו בפרץ פתאומי של אהבת בני שש עשרה, אלךא שקולה, שקולה מאוד. שקולה עד כדי שכמאהב זקן אינני יכול להיסחף בגעש, אולי כי בגעש כבר אינני חפץ.

לא הצלצול החד, המעורר
בשער רופא התורן,
אלא בדפיקות, בהרבה אנשבים
בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב.

הרעב חזק יותר מאי פעם, כמו גם הרצון לשמור על עצמי ועל זמני ההבנה שהזמן יקר. הרצון להיות הרפתקן והידיעה שלהרפתקנות יש גבולות - מה שאני קורא לו מסגרת גמישה.

ואחר כך היציאה השקטה, כעשן
בלי תרועה, שר מתפטר,
ילדים עייפים ממשחק,
אבן בגלגולים האחרונים
לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל
מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו,
כתפילות המתקבלות,
עולה אבק בהרבה ריבוא גרגרים.

משהו חדש חייב להתחיל. משהו חדש חייב לבוא.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

פאוסט


פאוסט

(תרגום ז. זבוטינסקי)

הַלַּילָה בָא.  שָׂדוֹת יָשֵׁנוּ.
מְלֵא גַעגּוּעַ וְיִראָה,
מֵקִיץ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפשֵׁנו –
הַנְּשָׁמָה הַיְּתֵרָה.
נִרדַּם כָּל חֵשֶׁק הַפּוֹרֵעַ
מוּסָר, כָּל יֵצֶר הַמֵּהִים;
מִתעוֹרְרָה חִבַּת הָרֵעַ
עִם אַהֲבַת הָאֱלֹהִים.

מַה תִּתלַבֵּט, כֶּלֶב, הֵנָּה וָהֵנָּה?
נוּחַ. שְׁכַב מֵאָחוֹר לְכִירַי.
כֶּסֶת לְךָ, שֶׁתִּשׁכַּב בָּהּ, אֶתֶּן-נָא –
זֶהוּ הָרַך מִכָּרַי.
שָׁם, בֶּהָרִים, דּוֹלֵג, נוֹבֵחַ,
לִבִּי שִׂמַּחתָּ, וְכָעֵת
קַבֵּל-נָא פֹּה זְכוּת אוֹרֵחַ –
אַךְ מְנֻמָּס, אָדִיב, שָׁקֵט.

בְּעֵת הַנֵּר עַל חֶדֶר נֹחַ
יִשׁפֹּך אוֹרוֹ וְנָעֳמוֹ,
יָנֵץ גַּם אוֹר בְּלֵב וָמֹחַ
וַיַּרא לִבֵּנוּ אֶת עַצמוֹ
תִּלחַשׁ עַל אֹזֶן בִּינָתֵנוּ,
יְבַצבְּצוּ פִּרחֵי מִקוֶה –
עַד הִכָּסֵף לִמקוֹר חַיֵּינוּ,
לְמַעיָנָם הַמְּרַוֶּה.

הַסָּה, הַכֶּלֶב! שִׁיר קֹדֶשׁ מֵרִיעַ
פֹּה בְּנַפשִׁי, כִּי לְמַעלָה הִמרִיאָה –
אַל-נָא תַּפרִיעַ! – בְּנֵי הָאָדָם –
הֵם, בִּראוֹתָם אֵיזֶה טוֹב, אֵיזֶה יֹפִי,
כִּי מִמַּעַל לְסִוּג בִּינָתָם,
תֵּכֶף יָהִימוּ בְּבוּז וּבְדֹפִי:
הֲגַם אַתָּה כְּמוֹתָם?

אַךְ בִּלבָבִי מֵאֵלֶיהָ פּוֹסֶקֶת
הַמַּנגִּינָה שֶׁל מַרגּוֹעַ וָשֶׁקֶט.
לָמָּה נִגְמַלתִּי מֵעֵדֶן זִרמָהּ
שׁוּב לַעֲרֹג בַּצָּמָא?

אָמְנָם בָּזֶה נַפשִׁי הָרגָלָה...
גַּם יֵשׁ פִּדיוֹן לְצִמאוֹנָה –
הַתְּשׁוּקָה לְמַעיָנוֹת שֶׁל מַעלָה,
לְאוֹר גִּלּוּי הַשְּׁכִינָה,
לְאוֹר אֱמֶת – וְאֵין אֱמֶת מַזהֶרֶת
מִזֹּה שֶׁבְּדִברֵי הַגֶּבֶר מִנַּצֶּרֶת.
אֶפתַּח-נָא הַגְּוִיל הַיְּוָנִי,
וְאֶת תּוֹרַת הַיֶּשַׁע וְהָאֹשֶׁר
בְּאַהֲבָה, כָּבוֹד וָיֹשֶׁר
אֲתַרגְּמָה נָא לִלשׁוֹנִי.

(פותח את הספר ומסתכל בו)

קָרָאתִי: "בְּרֵאשִׁית הָיָה דָבָר" –
זֶה לֹא יַתאִים, פָּסוּק רִאשׁוֹן, וּכבָר
נִכשַׁלתִּי.  בְּרֵאשִׁית – מִלָּה, צִלצוּל קַל-עֶרֶךְ?
דָּרוּשׁ תַּרגּוּם אַחֵר, לֹא זֹה הַדֶּרֶךְ;
כִּי הַמּוּבָן – אִם לֹא יַתעֵנִי הִגָּיוֹן –
הוּא "בְּרִאשִׁית הָיָה הָרַעֲיוֹן".
אוּלָם אַף זֶה לֹא דָי.  אַל תִּתרַשֵּׁל, הַמֹּחַ,
אַל תַּחפְּזִי, יָדִי הַמְּהִירָה!
הֲבֶאֱמֶת רַעיוֹן הַכֹּל בָּרָא?
נַגִּידָה: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכֹּחַ".
כָּתַבתִּי – רַק לִמחוֹק.  לֹא טוֹב גַּם זֶה,
כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה לֹא תַתאֵמנָה.
עוֹד רֶגַע...כֵּן! מָצָאתִי – אֲתַרגֵּם-נָא
כֹּה: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמַּעֲשֶׂה"!

הַכֶּלֶב, הַס מִיִּלּוּלֶיךָ
אוֹ קוּם וָלֵכָה!
הֲלֹא אַתָּה מַחֲרִישׁ אָזנִי.
חָבֵר כָּזֶה, רוֹעֵשׁ, מֵפֵר הָדָר וָסֵדֶר,
אַף רֶגַע לֹא אֶסבֹּל בַּחֶדֶר.
אוֹ אַתָּה – אוֹ אֲנִי
צָרִיךְ לְצֵאת מִמְּעוֹנִי.
אֵין מִנהָגִי לִגרוֹשׁ אוֹרֵחַ,
אֲבָל – שָׁלוֹם, אֲנִי פּוֹתֵחַ.
אוּלָם – מַה זֹאת – מַה אֶחֱזֶה?
הֲיִתָּכֵן דָּבָר כָּזֶה?
מַהִי – אֱמֶת אוֹ רַק תַּרמִית עֵינַיִם?
כַּלְבִּי גָּדַל – גָּדַל פִּי שְׁנַיִם –
קָם – מִתְפָּרֵץ – מַה שֵׁם זֹאת הַחַיָּה?
כִּי הוּא שׁוֹנֶה מִשֶּׁהָיָה!
הַשֵּׁד עָבַר סִפִּי בְּעֹרֶם בֶּגֶד?
שִׁנָּיו אֵימָה, עֵינָיו תַּבְרַקנָה זַעֲמוֹ?
לֹא, הִכַּרתִּיךָ, זֶרַע בַּעַל!
וְלִשׁרָצִים כָּמוֹךָ יֵשׁ לִי רַעַל –
נִחוּשׁ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה


המתרגם הוא בוגד, אמר (בין היתר) אומברטו אקו. אבל במי בוגד המתרגם, האם בוגד הוא במשמעות המקורית? בוגד הוא בכך שהוא מביא אש חיים לאנשים בערים? האם בוגד הוא בסדר הקיים בסדר החיים עצמם? בשעת לילה כזו מתעוררת אהבת הרוע עם אהבת האלוהים. עיוות המציאות הוא בדמות הכלב השטני, אשר המציאות עצמה משתנה כאשר המתרגם מתלבט מה קדם למה. פירוש המילה "לוגוס", אשר המתרגם מתקשה בה,היא דבר מה שאנחנו בחושינו לא יכולים לתפוס יותר כי אנחנו, כמו הכלב נשתנינו. מה שהיה ברור לכל עובד אלילים - לנו איננו ברור. בראשית היה הדבר? בראשית הייתה המילה? בראשית היה המעשה? הדבר הבסיסי שאיננו יכולים להבין הוא סוג של אחדות עם העולם, אבל השירה הלילה, הכלב המתרגם הוא בוגד משום שבשורות קצוצות הוא מביא אש פרומיתאית מתקופה אחרת להווה. אם יש דבר שמסכם את פועלי הספרותי כרגע הוא הניסיון הזה של בלבול בזמנים של עיקרוב בין עבר והווה למען העתיד. ניחוש המלך שלמה הוא היכולת לבור את המוץ מן התבן וזה מה שאני מתכוון לעשות כאן.