לא כברוש/יהודה עמיחי
לא כברוש.
לא בבת אחת, לא כולי,
אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,
להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק
ואחד מחפש.
שש עשרה שנים שאני סובב סביב הרצון להתגלות והרצון לא להתגלות. הרצון להיות באור ולהנות ממתיקות האפלולית. תמיד ידעתי שאפרוץ בבת אחת, כמו פרח חג המולד, אני יכול רק לקוות שפריחתי לא תהיה קצרה.
לא כגבר יחיד,
כבן קיש, שמצאוהו רבים
ועשו אותו למלך.
אלא כגשם בהרבה מקומות
מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי
פיות רבים להיות נשום.
כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.
מדהימה אותי האהבה שאני חווה, ואני אסיר תודה לה. ההנאה ממנה איננה כמו בפרץ פתאומי של אהבת בני שש עשרה, אלךא שקולה, שקולה מאוד. שקולה עד כדי שכמאהב זקן אינני יכול להיסחף בגעש, אולי כי בגעש כבר אינני חפץ.
לא הצלצול החד, המעורר
בשער רופא התורן,
אלא בדפיקות, בהרבה אנשבים
בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב.
הרעב חזק יותר מאי פעם, כמו גם הרצון לשמור על עצמי ועל זמני ההבנה שהזמן יקר. הרצון להיות הרפתקן והידיעה שלהרפתקנות יש גבולות - מה שאני קורא לו מסגרת גמישה.
ואחר כך היציאה השקטה, כעשן
בלי תרועה, שר מתפטר,
ילדים עייפים ממשחק,
אבן בגלגולים האחרונים
לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל
מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו,
כתפילות המתקבלות,
עולה אבק בהרבה ריבוא גרגרים.
משהו חדש חייב להתחיל. משהו חדש חייב לבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה